התקופה המטלטלת שהחלה באוקטובר 2023 שכל אחד מאתנו עובר הביאה אותי לחשוב על תפקידי כמגשר בהליכי הגישור שאני מקיים ובכלל. בתחילתו של הליך הגישור אני בדרך כלל מתאר את תפקידי כמנהל תהליך. זהו למעשה תהליך של ניהול שיח בין צדדים במחלוקת. שיח זה בראשיתו הוא לוחמני, אגרסיבי ומתלהם. הצדדים נמצאים במאבק להוכיח כל אחד את צדקתו. ככל שהתהליך מתקדם, אני חווה סוג של שינוי תודעתי שהצדדים עוברים. הם עוברים מתודעת מלחמה לתודעה אחרת טובה יותר. איך זה קורה?
באמצעות הקשבה ותקשורת.
ברמה הלאומית, בשנים האחרונות ובעיקר בשנה האחרונה נוצר שסע בתוך העם שלנו. נוצרו מחנות, הייתה תחרות, היו האשמות, כל צד היה בטוח בצדקתו ותקף את השני. כעת, בתקופה זו של מלחמה נראה שהקונפליקט החיצוני, האיום החיצוני שמאיים על הקיום של כולנו, גרם להפסקת המאבק ולסוג של הרגשת אחדות. אני שואל את עצמי האם אחדות זו תחזיק מעמד או שהמצב יחזור לקדמותו לאחר סיום המלחמה.
דעתי היא שאחדות זו תחזיק מעמד אך ורק אם נשכיל לנהל שיח אמיתי ולהקשיב אחד לשני.
לדעתי, לי כמגשר ולקהילת המגשרים בישראל יש תפקיד חשוב מאד. אנחנו שמצוידים בארגז כלים המאפשר ומלמד הקשבה ושיח בין צדדים יכולים ואף חייבים לנסות להנחיל מיומנות זו לציבור.
הדרך לעשות זאת היא לדעתי באמצעות דוגמא אישית.
אנחנו כוח גדול, יש כיום בישראל אלפים רבים של מגשרים. אם כל אחד מאתנו, בסביבתו הקרובה, במשפחתו, בשיחות הסלון בהן הוא נוכח, ישכיל להוות דוגמא, לא יתלהם, לא ישתף פעולה בהאשמות כנגד האחר וישכיל לנהל ולהוביל שיח מכבד, יתחיל להיווצר אט אט שינוי. בנוסף, אנחנו כקהילת מגשרים חייבים ליזום פעילויות הסברה, שיח בשולחנות עגולים ועוד על מנת להנחיל את הכלים האלה לכל מי שיחפוץ בכך.