לאור המצב כיום המאופיין ברמת שכר אשר לא עולה בקצב של מחירי הנדל"ן המאמירים מיום ליום ולאור הדרישות להון עצמי גבוה בקבלת משכנתה, יש קושי לזוגות צעירים לגייס את הסכום הנדרש לרכישת דירה ללא קבלת סיוע מההורים.
הורים, בבואם לסייע לילדיהם, שואלים עצמם מה יהיה דינם של אותם סכומים שניתנו לזוג אם וכאשר חלילה הזוג מחליט להיפרד ולהתגרש.
יש כמה דרכים לטפל בכך, לכן חשוב לקבל יעוץ מתאים בנושא לפני מתן הכספים ולקבל החלטה בהתאם.
להלן כתבה שהתפרסמה באתר פסק דין המתארת פסק דין שניתן לאחרונה בנושא. פסק דין זה מלמד על חשיבות הנושא.
בני זוג נישאו ב-2006 והתגרשו ב-2015. באותה שנה שבה התחתנו, רכשו הוריו של הבעל דירה עבור בני הזוג שנרשמה על שניהם. הדירה עלתה 220,000 דולר, מתוכם שילמו הוריו של הבעל כ-180,000 דולר. יתר הסכום שולם על ידי הורי האישה.
בתחילת 2011 נרכשה ושופצה דירה גדולה יותר במקום הדירה הקודמת, שוב מכספי הוריו של הבעל.
בשנת 2014, הגישו ההורים תביעה נגד בנם ואשתו בבימ"ש לענייני משפחה בתל-אביב, בה ביקשו לחייב את הנתבעים לשלם להם 2,120,000 שקל – כלל הכספים שניתנו להם, בטענה שמדובר בהלוואה שיש להחזירה.
בנם של התובעים הסכים בשלב מסוים כי יינתן פסק דין שיחייב אותו להחזיר להם חצי מהסכום הנתבע, כך שההליך המשיך להתנהל רק נגד גרושתו.
התובעים טענו, בין היתר, כי על אף שלא נערך כל מסמך בכתב, ואפילו שהמילה "הלוואה" לא נאמרה במפורש, הנתבעת ובנם ידעו שמדובר בהלוואה והבטיחו להחזיר את הכספים כשיוכלו.
לטענתם, רק כיוון שהם אנשים חרדים, לא נחתם בין הנתבעת לבין בנם הסכם ממון, שכן בקהילתם לא נהוג לעשות זאת.
בנוסף, לטענתם, כיוון שמערכת היחסים בין בני הזוג הייתה רצופת קשיים, לא סביר ולא צודק לחשוב שהכספים ניתנו כמתנה לנתבעת.
לעומת זאת, הנתבעת טענה כי הכספים ניתנו במתנה ולא כהלוואה, וכי התביעה נוצרה בעקבות הקרע בינה לבין בעלה לשעבר. הנתבעת אף טענה, בין השאר, כי מעולם לא אמרו לה שמדובר בהלוואה.
לדבריה, במועד רכישת הדירה השנייה כבר היה ברור לכל המשפחה כי מצבם הכלכלי בכי רע, ואיש לא העלה בדעתו כי יהיה בידם להשיב כספים שקיבלו.
לאחר שהצדדים לא הסכימו להגיע לפשרה למרות מאמצים כבירים מצדו של בית המשפט, השופטת בחנה את הדברים והכריעה שמדובר במתנה. השופטת הצביעה על מספר נקודות: לא היה סכום כללי וידוע להחזר, לא היו מועדים להחזרה, לא היו תנאי ריבית והצמדה או תנאים אחרים להחזר.
יתרה מכך, במהלך המשפט הוכח כי לאורך השנים מעולם לא נאמרה המילה "הלוואה" בין הצדדים, אפילו לא ברמז, והנתבעת לא יכולה הייתה לדעת שזו הייתה הכוונה.
על כך הוסיפה השופטת את העובדה שהתובעים בחרו שלא להביא עדים כמו למשל הוריה של הנתבעת או השדכן של בני הזוג. "כל העדים הללו יכלו לתמוך ולחזק את גרסתם של התובעים, ומשלא הובאו יש בכך משקל המחזק את גרסת הנתבעת".
למעשה הבהירה השופטת כי התובעים החליטו לעזור לבנם, וציינה כי מדובר ב"בחירה מודעת". בתוך כך השופטת דחתה טענות נוספות שהעלו התובעים, ובהן הטענה בנוגע ל"צדק". השופטת הבהירה כי צדק הוא מושג יחסי. בית המשפט צריך להכריע לפי הדין ולא על סמך תחושת צדק סובייקטיבית של אחד הצדדים.
לפיכך, התביעה נדחתה. התובעים חויבו בהוצאות משפט.