האם יתכן שהאשה תשלם מזונות לגבר?

לפני כמה ימים קראתי כתבה בנושא ב- YNET. 

מסתבר שהאב קבל משמורת על ביתו בת ה-14, האם משתכרת יותר מהאב, שופטת בית המשפט לענייני משפחה בחיפה פסקה כי האם תשלם מזונות לאב.

 

להלן ציטוט מהכתבה:

בני הזוג התחתנו ב-1999, ובנוסף לילדים מנישואים קודמים של כל אחד, יש להם בת משותפת. הם התגרשו רשמית רק לפני כשנה וחצי, אלא שהבעל עזב את הבית כבר ב-2011 עם הבת ועבר להתגורר אצל אמו. לאחר הגירושים נותר לבית המשפט להכריע בכמה סוגיות, בהן מזונות ומשמורת הילדה וחלוקת הרכוש, כולל דירה שרשומה על שניהם וכיום האישה מתגוררת בה.

 

האם ביקשה להעביר את הילדה למשמורתה או לקבוע משמורת משותפת, וטענה שבעלה לשעבר גורם לניכור הורי ומסכל מפגשים בינה לבין הבת.

 

 

הבעל ביקש להמשיך להיות משמורן, וטען כי הבת למעשה ננטשה על ידי אמה. הוא ביקש לחייב את אשתו לשעבר במזונות בטענה שהיא מרוויחה 17 אלף שקל בחודש, בעוד שהוא מתקיים רק מקצבת נכות.

 

 

השופטת אלה מירז התרשמה שהאב פנוי יותר לענייניה של הילדה, בעוד האם שקועה בעבודתה. "ישנה תחושה כי הרצון שהובע למשמורת או משמורת משותפת, נטען מהפה ולחוץ", כתבה וקבעה כי הבת תישאר במשמורת האב.

באורח לא שגרתי חייבה השופטת את האישה במזונות בתה בסך 950 שקל בחודש וכן במחצית מההוצאות החריגות. בהקשר זה היא הצביעה על כך שהאב דואג לצורכי הבת, וכן את העובדה

שהתובעת מרוויחה יותר ממנו.

 

השופטת התבססה על כמה נימוקים משפטיים: הראשון הוא חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, השני הוא עקרון השוויון, והשלישי הוא החלטת הרבנות הראשית מנובמבר שעבר, שבמסגרתה צוין כי בקביעת מזונות מעל גיל 6 – הנחשבים מזונות שאינם "הכרחיים" – במציאות של היום ניתן להתחשב גם ביכולת הכלכלית של האם.

 

 

היא ציטטה את המשנה לנשיאת העליון, השופט אליקים רובינשטיין, שכתב: "בנסיבות מסוימות – האם עשויה להיות חייבת במזונות הילדים מדין צדקה באופן יחסי ליכולתה הכלכלית בהשוואה לזו של האב. בעולם משתנה נושבת רוח העידן במקרים מסוימים, אך יש להתייחס אליה תוך הבנת המורכבות שלא פסה מן העולם".

 

 

בהמשך השופטת פירטה את ענייני הרכוש וקבעה שהגרוש ישלם לאם כ-158 אף שקל בהתאם לחוות דעת אקטואר. היא פסקה שהדירה תחולק שווה בשווה והסבירה שלטעמה הרישום המשותף מהווה ביטוי לרצון הצדדים, מה גם שהם לא חתמו על הסכם ממון. בסיום פסק הדין חייבה השופטת מירז את הצדדים להשתתף בהדרכה הורית, והפצירה בהם "להתעשת" ולפעול לטובת הבת.

 

 

אני שואל את עצמי מה היה קורה בגישור? סביר להניח שאם הצדדים היו מגיעים לגישור הם היו מגיעים להסכמות המיטיבות עם שניהם.

ומה לגבי הבת? הדבר הבטוח הוא שבגישור היה להם קל יותר לפעול לטובת הבת. השופטת הפצירה בהם לפעול לטובת הבת, האם זה אכן יקרה?

לדעתי אחד היתרונות הגדולים בגישור הוא האפשרות לסיים את הסכסוך בדרכי שלום ולא להשתמש בילדים כקלף מיקוח. מאבק על משמורת ומזונות גורם פעמים רבות להורים להשתמש בילדים וזה חבל, זה פוגע בילדים ומשפיע עליהם לכל החיים. הרי גם כך הילדים נפגעים מהליך פרידת ההורים, למה להוסיף להם עוד תסכולים ופחדים?

 

 

 

 

 

Please reload